כְּמוֹ לֹא נֶחְרַב עָלֵינוּ עוֹלָמֵנוּ  I יהודה גרניט, שמרית שולמן

גלריה ארטורה, קמפוס רופין, עמק חפר

חלפו שנתיים מאז אותו בוקר שנחרט בזיכרון הלאומי. בתערוכה "כמו לא נחרב עליו עולמנו" גלריה ארטורה מבקשת לעצור ולהביט בשבר ובכאב, דרך עיניהם של שני יוצרים, יהודה גרניט ושמרית שולמן, שהאמנות עבורם היא שפה של עיבוד והתמודדות.

יהודה גרניט, אמן הדפסים וחריטה על מתכת, מביא בעבודותיו את קול הזעקה האישית והציבורית גם יחד. דרך דימויים של חטופים, משפחות, בתים שנחרבו ודיוקן עצמי, הוא מתעד ומעבד את המציאות שכולנו חיים בה. מציאות של כאב מתמשך לצד מאבק על זיכרון ועל חשיבות חיי אדם.

לצדו, הציירת והמאיירת, שמרית שולמן, שמאז אותו יום חשה דחף עז להפוך את הסיפורים הקשים לדימויים חזותיים. ציוריה, בצבעי שמן וציור דיגיטלי, נולדו מתוך צורך פנימי לתרגם חלומות ותחושות לסצנות ממשיות, המאפשרות מבט ישיר אל תוך הפצע.

המפגש בין עבודותיהם יוצר שיח חזותי, בין עבודות המתכת וההדפס שדרכם ניתן לחוש את הכאב הנוקב והצער העמוק,  לבין רישום צבעוני חד, ברור ומטלטל. כל אחד מבטא בדרכו את הזיכרון הקולקטיבי לצד האישי.   התערוכה מאפשרת מקום לעצירה, להתבוננות ולצד הצער של האירועים שבאים לידי ביטוי בעבודותיהם, היא מהדהדת את הצורך של כולנו, לחפש את התקווה, לא לומר נואש. לדמות את עונות השנה, ואת הטבע שממשיך להתקיים בעוצמתו. בדומה לשירה של לאה גולדברג, שנכתב לאחר מלחמת העולם השנייה, מבקשים האמנים לתת מקום לרגעי האימה אבל באותה העת לייצר פינה של שלווה שתסמן את השגרה הרגילה נטולת הסבל שאנו מייחלים לה.

דִּמִּיתִי, שֶׁהַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת,
שֶׁעוֹד עוֹמְדִים כְּאָז בְּלִבְלוּבָם
עֲצֵי תַּפּוּחַ, אוֹ גַנֵּי שַׁלֶּכֶת
פּוֹרְשִׂים כְּאָז אֶת שְׁטִיחַ זְהָבָם.

כְּמוֹ לֹא נֶחְרַב עָלֵינוּ עוֹלָמֵנוּ,
כְּמוֹ לֹא נֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נֵדַע,
כְּמוֹ עוֹד עוֹמֵד בֵּיתֵנוּ וּמְקוֹמֵנוּ
שֻׁלְחָן לָבָן עָרוּךְ לִסְעוּדָה.

הַכֹּל, הַכֹּל, אֲשֶׁר אָהַבְנוּ פַּעַם
חוֹלֵף בְּתוֹךְ עֵינֶיךָ הַלַּחוֹת.
אַל תִּסְתַּכֵּל בִּי כָּךְ, כִּי אֵין שׁוּם טַעַם
לִזְכֹּר, מַה שֶּׁקּוֹרְאִים, הַנִּשְׁכָּחוֹת.

הַנִּשְׁכָּחוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ,
הָאֲבֵדוֹת שֶׁאֵין מֵהֶן מִפְלָט.

לאה גולדברג

[כתבה : מיכל קרסני]