כבר אז, הקפידו המרצים במבחני הקבלה לבתי הספר השונים לאמנות, לא למהר ולומר הן לכישרון בלבד. טרחו לוודא שמאחורי היד הצעירה והמיומנת של המועמד/ת והיכולת התיאורית המרשימה, מתייצבת אישיות סקרנית ומאתגרת. כזו שאינה מסתפקת ביופי וקומפוזיציה אלא שואפת לטלטל ולחשוף, להתעמת.

‏‎פעולת האמנות מאפשרת לכאורה בריחה מהמציאות הקשה, המלחמתית, שחונקת בנו כבר חודשים רבים. דווקא עכשיו, היא זו שמתייצבת לעזרה, לנחמה וריפוי, ומדמה מרחב מוגן לנפש.

‏‎ובדיוק אז, רגע לאחר שהציור מתחיל והנשימה חוזרת – אנחנו נקראים שוב לדגל. מאותגרים לגבי סעיף האחריות עליו ״חתמנו״ אז, כאמנים בתחילת הדרך, ונדרשים בצו תובעני לנקוט עמדה. לצאת מהפינה החמה אליה התכנסנו ולמלא את השליחות שבשמה זכינו בתואר ׳אמן׳. זו שמטרתה, בסופו של דבר, היא ׳להציל את העולם׳.

שתי האמניות המנוסות שחוברות בתערוכה זו, מתארות בעבודותיהן תחומים אסתטיים של מגורים וטבע – ורגע לאחר שהן מפצחות את חינם, הן מנערות אותם בזעף.  מעירות אותם משנתם. מאדישותם המדומה.

‏‎מרחביה של מרים שמוצגים כאן חולשים על טבע פראי, וגם כזה שסמוך לנקודות ישוב. בעבודותיה היא מנציחה ומתעדת בתחילה את הניצב והצומח מולה, ומיד אחר כך מפרקת ומסווה, פוצעת ומרכיבה מחדש. מטילה ספק בשלווה שהנוף מייצג, ומציעה תרגום משלה לרוחו ולרחשיו. למרות מימד הביקורת ו׳ההעמדה במקום׳, מרים משמרת את חדוות מודל הטבע שמולה. כמו מבטאת הבעת אמון בחלק מטיעוניו של הנוף, בשעה שהוא עצמו מתקשה להבדיל לכאורה בין אמת לשקר.

שרון מאתגרת בעבודותיה איזורים אורבניים. בפעולות חריטה ומריחה, גירוד וטיפטוף אינטואיטיביות, היא מתארת רחובות ושכונות, מרחבי גנים או פינות אפלות, חללי מגורים ומרפסות. מאפשרת להם שלווה רגעית, או כופה עליהם סדר חדש ואופני שימור והנצחה. את משטחי היצירה שלה היא אוספת ברחוב, ומתירה לכתמי הזמן והעדות שעליהם להתערב ולהנחות אותה בניסוח קווי העלילה. הטבע שסביב, לדבריה, משקף ביצירתה עדות לתהליכי חיים, בריאה, קמילה, יצירה ומוות. אך העיר עצמה, על כוחה וחולשותיה – כך להבנתי, היא זו שמעניקה גם הגנה.

יוסי וסיד, אוצר