חילופי סוגות

אוצר: יוסי וסיד

קבוצת חמש וחמישה: גדעון סער / נעמי כרוך / רחל ברונפמן / אתי גדיש דה-לנגה / שלמה צוקר / יוסי וסיד / אורי גלאון  מושונוב / לימור היידי אמסלם / עפרה פרידמן   

אורחת: אורנה גורפינקל קולמן

טווח ומנעד הבעלות על יצירת אמנות נמדד כבר מאות שנים וטרם זכה בפסיקה ברורה וחד משמעית. ה׳עולם׳ נוטה לבטוח ברוכש האמנות ששילם כסף רב על יצירה שקנה, ולהאמין שישמור עליה מכל משמר, כאילו זו משמשת עדיין נכס תרבותי ששייך למעשה לכלל. על התהייה ההיפותטית, האם רשאי הרוכש להשמיד את היצירה הנפלאה שעכשיו ברשותו, אין מענה. ואולי אין גם צורך בכזה. האמנות, מתברר, נהנית מחסינות תרבותית ונצחית (וכשהיא מאויימת בהכחדה בכל זאת, נמצאים גם האנשים שבקרבתה בסכנה – במקום שבו שורפים ספרים וגו').

בשנת 2018 נמכרה במכירה הפומבית של סות'ביס בלונדון יצירה בשם ׳ילדה עם בלון׳ של האמן הבריטי הידוע בכינויו בנקסי. היצירה, כזכור, נגרסה באופן מפתיע מיד לאחר מכירתה ורגע הגריסה גרם מבוכה גדולה לבית המכירות המפורסם. דקות ספורות אחר כך, הבינו כבר ׳יודעי דבר׳ שאפשר להירגע, ושצריך למהר ולהעריך את עליית ערכה המטאורי של היצירה עקב האירוע המתוקשר והמיוחד שזה עתה נוצר סביבה.

היצירה – בשמה החדש ״אהבה בפח הזבל״, נמכרה שלוש שנים אחר כך במחיר שגבוה פי 20 מערכה המקורי.

אבל גם בנקסי לא השמיד, הוא גרס. הוא עשה את זה כלפי יצירתו שלו (ולא של אמן אחר), ושתל בתוכה פעולה חתרנית, שנויה במחלוקת, שאותה תכנן מראש – כי אחרי הכל, איפה כתוב שסיומה של יצירה חייב להתקיים דווקא לפני מכירתה ולא לאחריה?

את הדיון המודרני יחסית, בגורלה של יצירה שחוותה התערבות חיצונית לאחר השלמתה, העלה הפילוסוף הגרמני-יהודי וולטר בנימין בחיבורו ׳יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני׳ (1936-38) .

באחד מסעיפי המסה הוא כותב: ״בעידן השעתוק הטכני, אובדת ההילה של יצירת האמנות. אובדן ההילה הוא סימפטום לזעזוע עמוק שעובר על האנושות בעידן חברת ההמונים, זעזוע שהשפעותיו מרחיקות לכת וחורגות מעבר לדיון באמנות; מדובר בשינוי תפיסת הזמן והחלל והאופן בו אנו חווים את המציאות, בהרס המעמד הפריבילגי של 'מקור' מול 'העתק', בערעור מושגים כ'מסורת' ו'אותנטיות'". בקביעתו, מבכה למעשה בנימין את מעמדה הנגזל של היצירה המקורית ומנסה לאבחן את השלכותיה של הקידמה הטכנולוגית על מה שהיה עד כה בחזקת ׳קדוש׳.

גם פעולת האמנות המשותפת שלנו, שתוצריה תלויים על קירות הגלריה, עוסקת באופן מכוון בהתערבות ביצירת מקור. ׳חילופי סוגות׳ מנסה לאפיין את ההתרגשות הגדולה שטמונה במפגש זוגי בין שני אמנים/שתי יצירות, ובסוגה (ז׳אנר) היצירתית, האישית, הזרה – בהשראתה קובעים האמנים את רוחה של עבודת אמנות חדשה.

קבוצת האמנים והאמניות ׳חמש וחמישה׳ הגדירה לעצמה ביחד את שלבי וכללי התהליך:

1. הגרלה בה נקבע מי מוסר לי את יצירת המקור שלו, ולמי מוסר אני את היצירה שלי.
2. קיום פגישת מסירה בה יתועדו האורגינלים כולם בצילום מקצועי וימסרו רשמית לבעליהם החדשים.
3. עיבוד יצירת המקור שכעת בבעלותי, ליצירה חדשה עליה אהיה חתום אני. כל זאת תחת שני דגשים עיקריים:

הראשון – מותר לי להטות את היצירה לכל מקום אמנותי שאבחר. השני – על היצירה החדשה לשמר באופן כלשהו (וגם אם ברמז דק בלבד) את רוחה של עבודת המקור ואת זהותו של יוצרה.

בתערוכה מוצגים תשעת האורגינלים החדשים (כמספר חברי הקבוצה) וגם תשעת ההדפסים שהנציחו את יצירות המקור רגע לפני שהוטו ושונו באופן בלתי הפיך.

פעולת הקבוצה בתהליך זה בוטה במתכוון. היא בוחנת את יחסנו למתנה יקרה שקיבלנו, ומעודדת למעשה כפירה בתוכנה ובזהותה של זו. מנגד, מתעסקת פעולה זו בפוטנציאל אבולוציוני מסקרן לתפיסתנו, בו יצירת אמנות אחת משפיעה על ומנהלת את רוחה של האחרת, בידיעה ברורה שאחת מהשתיים נותרת מעכשיו כזיכרון בלבד.

*׳חמש וחמישה׳ פועלת יחד החל משנת 2021. הרכב זה מהווה קבוצת תמיכה ומשוב הדדיים לתשעה אמנים עצמאיים שחיים ופועלים באזור המרכז.