שכנות

שכנות

ענת גרינברג ועליזה אשכנזי גדלו בגבעתיים של שנות ה־70 וה־80. ילדותן עברה עליהן בשכנות צמודה – דירה מעל דירה בבניין קולנוע שביט ברחוב מצולות ים 30 בעיר. כשהיו נערות נפרדו דרכיהן, וכשלושה עשורים לאחר מכן נפגשו שוב במקרה, וגילו כי אהבתן לציור נותרה בעינה ואף הפכה לעיסוק המרכזי בחייהן.

כיום שתיהן אמניות פעילות ומוכרות. חוויות ילדותן על רקע החיים והמציאות בישראל ממלאות מקום חשוב בעולמן האמנותי. הן מעבדות זיכרונות בעבודותיהן, מהלכות בין תיעוד לדמיון ובין מציאות לפנטזיה. הדיאלוג האמנותי המתמשך ביניהן משיב אותן אל טראומות ילדות ואל סודות משפחתיים ומוליד דימויים מדומיינים.

הביוגרפיה האישית נטמעת בפנטזיה, והזיכרונות מתורגמים לשפה חזותית, המגלה גם רבדים סמויים ומושתקים. גרינברג ואשכנזי שבות אל חצר המשחקים שבין עמודי הבניין – מרחב של שמחות, סודות וזעקות חנוקות, ואל חורשת האורנים "גן חיל האוויר", הזכורה להן כמקום של חופש ושמחת חיים, אך לא פחות – של פחד ומסתורין, עד שהעדיפו להאריך יום־יום את הדרך לבית הספר כדי להימנע ממנה . השיבה אל זיכרונות הילדות מפגישה בין האישי לקולקטיבי.

הביטוי הציורי מעניק לאותם הרגעים הקטנים מעברן משמעות ,ומציג אותם כחלק מעיצוב זהותן ותחושת השייכות שלהן. גם ב משחקיות, בתמימות ובנוסטלגיה המתוקה של הילדות ,הציורים נושאים עימם מטענים של כאב ואת פצעי השנים האחרונות. עלים וגבעולים מטפסים ומשתרגים הם סימן ההיכר הבולט בעבודותיה גדולות־הממדים של גרינברג. אוחזים ומתפתלים בתנופה, כאילו משב רוח עוצמתי פורע בהם, רגע לפני שיחבטו במלוא כוחם. פורצים דרך דלת, משתלשלים ממעקה, מתפתלים על קיר, עוטפים גל אבנים ,גם אם לעיתים שמוטים מעט ,הם נותרים במלוא אונם וחודרים מבעד לכל הנקרה בדרכם.

האם הם חונקים? האם הם שותפים לסוד ולמסתורין? ציורי העצים של אשכנזי מגלמים בתוכם את אותו קוד אמביוולנטי של משיכה ודחייה, יופי וסכנה. לאורך השנים הם העניקו לה שקט והפוגה – טבע מופלא ושחרור תנועת היד .אולם לא עוד. ברושים וחורשות אורנים התחדדו כמרחבי סכנה ואימה מאז השתתפה בהלווייתו של נדב עמיקם ,בן משפחתה, שנפל בכפר עזה ב־7 באוקטובר . הברושים בבית העלמין, לצד סרטוני המנוסה מחורשת רעים הותירו בה חותם חזק של כאב, אובדן ואיום – "מראה פסטורלי, יפה, וצורב את הנשמה".

שתי האמניות יוצרות שפה ציורית משותפת, הנעה בין זיקה עמוקה וקווי יסוד משותפים ובין הקול האישי והייחודי של כל אחת מהן. שתיהן עובדות בגרפיט, פחם, פסטל ועיפרון בתהליך רב־שכבתי. הדימוי נבנה באמצעות הצטברות של גוני שחור, ובהמשך נעשות בו פעולות של מחיקה, טשטוש והחסרה. כך ,כמו במצולות הזיכרון, הדימוי מתהווה, מתערפל ומתבהר מחדש.

כרמל גופר
ספטמבר 2026