מתוך פליאה

עדנה לאופר גלובוס | פסיפס. קולאז'. צילום.

אני יוצרת מתוך צורך פנימי להתבונן, לתפוס ולנצור את הרגע.
לא מתוך רעיון מוגדר מראש, אלא מתוך דחף לעצור את השטף היומיומי, להתקרב אל הפרטים הקטנים בטבע ולאסוף רגעים חד פעמיים שלעתים כמעט ואינם נראים.
דרך ההתבוננות הזו אני מבקשת להבין את האופן שבו הדברים נוצרים ומתחברים בטבע, דרך מגע, דרך הידיים, דרך החומר. היצירה היא המקום שבו אני שואלת שאלות. זה המקום שבו אני חוזרת לעצמי, לתשוקה שלי לחומר ואל הקשב הפנימי למה שמבקש להיווצר מתוך התהליך עצמו.

במשך שנים עבדתי עם יצירתיות כמעצבת – כלי כדרך חשיבה עבור אחרים, פיצחתי אתגרים ופיתחתי דרכים לראות ולבטא את המוכר באופן חדש וייחודי. כאן, בין הקולאז' לפסיפס והצילום, היצירתיות היא כבר לא רק כלי עבודה, אלא גם מרחב אישי. מקום שבו אני חוזרת אל "ילדת הטבע" שהייתי, זו שרואה את מה שמתרחש בין העלים ובתוך ההסתעפויות השקטות שבטבע.
העבודה שלי היא תנועה מתמדת של פירוק והרכבה.

אני אוספת רגעים דרך עדשת המצלמה, מתוך שיטוט מתמשך – מעין מחברת שדה אישית, ואז מפרקת אותם ליחידות של חומר – נייר, אבן, זכוכית, צבע. כשאני מחברת אותם מחדש לכדי קולאז' או פסיפס, אני מחפשת את השפה שנוצרת ביניהם, שבה חלקים בודדים נקשרים זה לזה והופכים לשלם חי ודינמי.
מתוך זה נבנית שפה חזותית הנעה בין מדיומים ונשענת על עקרונות שמקורם בטבע – ספירלות, הסתעפויות, חיבורים הרמוניים, מבנים חוזרים, וצורות של גדילה והתפתחות.
תהליך העבודה ממשיך את אותו שיטוט, מעבר בין חומרים, בין פירוק להרכבה, בין מבט קרוב למבט רחב. המגע הישיר בחומר, העבודה האיטית והחזרתית, יוצרים עבורי מרחב של שקט וריכוז. זהו מקום שבו חוסר ודאות יכול לקבל צורה, שבו התהליך עצמו הופך למשמעות. במובן זה, היצירה היא גם מרחב של ריפוי. לא כהצהרה, אלא כמשהו שמתרחש מתוך העשייה עצמה, מתוך המפגש עם החומר ועם הזמן.

התערוכה הזו מתקיימת בנקודת זמן של גיל שישים. עבורי, זה רגע של עצירה בתוך תנועה מתמשכת. לא נקודת סיכום אלא פתיחה והתרחבות, מתן מקום למה שנרקם בשקט לאורך השנים והבאתו לידי נראות, כאן ועכשיו.
העבודות מזמינות להתקרב ולהתרחק, להתעכב על פרטים קטנים, ואז לשוב ולראות את השלם. הן מזמינות לשהות לרגע ולהיזכר ביכולת האנושית להתבונן, להרגיש וליצור.