נוגדי חרדה

אוסף העבודות בתערוכה זו, כמוהו כהודאה משותפת בחטא ההיקסמות שלנו ממצבי חורבן אמיתיים ודמיוניים ומאפוקליפסות שמותירות אחריהן עיי חורבות אסתטיים להפליא. לצד הכרה בסטטוס הפריבילגי שלנו שמאפשר לכאורה התבוננות נוחה מעמדת ה"טריבונה" בסיטואציות קצה סופניות, איננו יכולים להתעלם מן התחושה שאפשר וכל זה זמני, שהחורבן הבא מאיים עלינו באופן מוחשי וישיר. מסתבר שתודעת סכנה זו מטילה עלינו אחריות, ומוודאת בדרכה המדאיגה שאיננו חרדים מתפייטים בלבד, אלא מבקשים גם לשמש כתמרור אזהרה. ניתן לדמות, אולי, את עבודות האמנות שלנו לאמצעי פיתוי ושידול לגעת בכל זאת בתוהו.

להימנע מהחלפת הערוץ באמצעות השלט המושיע ולהתעמת עם הבלתי ניתן לעיכול. בתהליך זיהוי האסתטיקה של ההרס, אנו שותלים (לעיתים מבלי משים) מרכיבים לוגיים של עלילה, גרוטסקה, הומור, פנטזיה, בדיון – מנסים להעניק לסיטואציה נוכחות תיאטרלית "מחזיקת קהל" שמזמינה קריאה נוספת.
מאלצת את הצופה, ברּכּות יחסית, להתעמת חזיתית עם מציאות בלתי נמנעת.
תולדות האמנות רוויות בדוגמאות של התמודדות עם פחדים ואסונות. בכל התרבויות האנושיות ניסו בני האדם להיעזר בסמלים ובטקסים כדי לגרש את הגורמים שאיימו עליהם, החל מאיתני הטבע וכלה בזעם האלים. אמני העת העתיקה וכל מי שבא אחריהם התייחסו בעבודותיהם לסיפורי חורבן והרס מן המיתולוגיה ומההיסטוריה, וגם לאסונות ומוות שראו במו עיניהם, כמתעדים וכמתריעים בשער. המשיכה אל האסתטיקה של החורבן, ההיסטורי או המדומיין, רק חיזקה את האימה והחרדה מפניו.

"האמנות המודרנית נולדה מתוך החורבה. אי שם במהלך נדודיו של הנווד הרומנטי המלנכולי אל עבר החורבה הגותית בראש ההר, או אל עבר חורבת המקדש הרומי [הממשי או המדומה] בלב הגן, אי שם הִבּכִירה לה המודרנה כצירוף של בדידות, חשיכה והרס המקננים בלב הטבע." (גדעון עפרת) המגיפה העולמית של השנה וחצי האחרונות רק חידדה את חרדת הקץ אצל רבים, אבל ההיסטוריה רוויה בסיפורי חורבן.

ניתן לתאר את תולדות האנושות כהצטברות של שברים, הריסות, אסונות ומוות אל מול מנגנוני התחדשות והתעצמות. כך, מתקיימים מעגלי ענק מחזוריים לכל אורך התרבות האנושית, ובכל נקודת משבר ישנה גם הזדמנות לתיקון ולהחלמה לקראת המעגל הבא.

המעשה האמנותי הוא ביטוי לחרדה העצומה שלנו מפני החורבן הבלתי נמנע, ובאותה עת הוא גם ניסיון לעצור אותו, להתנגד לו, על ידי בריאה מחודשת של עולם מתוקן.

בהתעקשות האינטואיטיבית לראות את ההפרדה בין התפתחות לבין דעיכה, נוצרת דיכוטומיה המחמיצה את האפשרות למצוא בסיס להתחדשות. המסך המפריד בין המנגנונים באופן אבסולוטי מקשה על ראיית הרובד השיקומי בכל הרס ולהיפך, ואינו מאפשר לנסח אותו. 

התערוכה נוגדי חרדה מבקשת, בין השאר, להעמיד את המנגנונים המנוגדים של הכחדה והתחדשות על אותה מדרגה של תודעה וחשיבות. שנינו משלבים ארכיטקטורה ואמנות בעבודתנו. כאשר אנו מתבוננים בהרס שנוצר כתוצאה מאסונות טבע ואקלים שהולך ונעשה קיצוני, ובחורבן של אזורי קונפליקט מעשה ידי אדם, אנחנו מוצאים את עצמנו באופן מפתיע נמשכים לאסתטיקה הגלומה בהם. 

לצד נטייתנו המשותפת לתיאור גראפי אינטנסיבי ועמלני ניכרת בעבודות באופן פרדוקסלי מגמה אופטימית של עיסוק בתיקון ורנסאנס. הדגשת ה'סדר' שבבלגאן, הטייה אבולוציונית של שברים לכיוונם של מבנה וארגון מחדש, הצעות שימוש בשרידים כחומרי Made Ready , כל אלו ונוספים, מעידים בדרכם הזהירה על מקום לתקווה.

יוסי וסיד, אמיר תומשוב

* גדעון עפרת, מחורבותייך אבנך: דימוי החורבה בישראל 2003-1803 ,זמן לאמנות, תל אביב 2003