עכשיו בגלריה : שכנות

ענת גרינברג ועליזה אשכנזי
אוצרת: כרמל גופר
פתיחה : 18.9.26

שכנוֹת

עליזה אשכנזי וענת גרינברג גדלו בגבעתיים של שנות ה־70 וה־80. ילדותן עברה עליהן בשכנות צמודה – דירה מעל דירה בבניין קולנוע שביט ברחוב מצולות ים30  בעיר. דרכיהן נפרדו כשהיו נערות, וכשלושה עשורים לאחר מכן נפגשו שוב במקרה, וגילו כי אהבתן לציור נותרה בעינה ואף הפכה לעיסוק המרכזי בחיי שתיהן. כיום הן אמניות פעילות ומוכרות.

חוויות ילדותן על רקע החיים והמציאות בישראל ממלאות מקום חשוב בעולמן האמנותי. הדיאלוג המתמשך ביניהן משיב אותן אל טראומות ילדות ואל סודות משפחתיים ומוליד בעבודותיהן דימויים המהלכים בין תיעוד לדמיון. הביוגרפיה האישית נטמעת בפנטזיה, והזיכרונות מתורגמים לשפה חזותית, המגלה גם רבדים סמויים ומושתקים.

אשכנזי וגרינברג שבות אל חצר המשחקים שבין עמודי הבניין – מרחב של שמחות, סודות וזעקות חנוקות, ואל חורשת האורנים "גן חיל האוויר" ,הזכורה להן כמקום של חופש ושמחת חיים, אך לא פחות – של פחד ומסתורין, עד שהעדיפו להאריך יום־יום את הדרך לבית הספר כדי להימנע מלעבור בה.

השיבה אל זיכרונות הילדות קושרת בין האישי לקולקטיבי. הביטוי הציורי מעניק לאותם הרגעים הקטנים מעברן משמעות, ומציג אותם כחלק מעיצוב זהותן ותחושת השייכות שלהן. גם בַּמשחקיות, בתמימות ובנוסטלגיה המתוקה שבהם, הציורים נושאים עימם מטענים של כאב ואת פצעי השנים האחרונות.

עלים וגבעולים מטפסים ומשתרגים הם סימן ההיכר הבולט בעבודותיה גדולות־הממדים של גרינברג. אוחזים ומתפתלים בתנופה, כאילו משב רוח עוצמתי פורע בהם, רגע לפני שיחבטו במלוא כוחם. פורצים דרך דלת, משתלשלים ממעקה, מתפתלים על קיר, עוטפים גל אבנים, גם אם לעיתים שמוטים מעט, הם נותרים במלוא אונם וחודרים מבעד לכל הנקרה בדרכם. האם הם חונקים? האם הם שותפים לסוד ולמסתורין?

ציורי העצים של אשכנזי מגלמים בתוכם את אותו קוד אמביוולנטי של משיכה ודחייה, יופי וסכנה. לאורך השנים הם העניקו לה שקט והפוגה–  טבע מופלא ושחרור תנועת היד. אולם לא עוד. ברושים וחורשות אורנים התחדדו כמרחבי סכנה ואימה מאז השתתפה בהלווייתו של נדב עמיקם ז"ל, בן משפחתה, שנפל בכפר עזה ב־7 באוקטובר. הברושים בבית העלמין לצד סרטוני המנוסה מחורשת רעים הותירו בה חותם חזק של כאב, אובדן ותחושה מאוימת, "מראה פסטורלי, יפה וצורב את הנשמה."

שתי האמניות יוצרות שפה ציורית משותפת, הנעה בין זיקה עמוקה וקווי יסוד משותפים ובין הקול האישי והייחודי של כל אחת מהן. שתיהן עובדות בגרפיט, פחם, פסטל ועיפרון בתהליך רב־שכבתי.  הדימוי נבנה באמצעות הצטברות של גוני שחור, ובהמשך נעשות בו פעולות של מחיקה, טשטוש והחסרה. כך, כמו במצולות הזיכרון, הדימוי מתהווה, מתערפל, ומתבהר מחדש.

אוצרת: כרמל גופר | ספטמבר 2026  

כרמל גופר

ספטמבר 2026