קוף המחט

תערוכה קבוצתית בהשתתפות: ענת דוד ארטמן | טובה לוטן | אורלי עזרן | מירית צ'רוינסקי | איתמר שגיא | חנה שיר | אסתר שניידר | בל שפיר

אוצרת: מירית צ'רוינסקי

בקצה הקהה של המחט נמצא חור הקרוי 'קוף'. שמו לקוח מהאות 'קופא', מהאלפא-ביתה היווני העתיק, אשר צורתה כצורת החור. מתוך החלל הריק של עין המחט, נוצרה תערוכה זו, המכילה אמניות ואמנים שמשלבים את עבודת המחט ביצירה שלהם. קוף המחט הוא זעיר אנפין של התפיסה כי כל אמנות נוצרת מתוך ריק. האין של קוף המחט הופך להיות השער של יצירת האמנות. הצטברות הפעולה היא לב התערוכה. תך אחר תך אחר תך מסמנים טופוגרפיה אישית.

החוט, שהוא חוט החיים, חוט המחשבה, גם מעגן את הפעולה וגם מאפשר נדודים. החוט נקשר במיתולוגיה היוונית, אל היותנו בני תמותה. שלוש האחיות, קלותו, לאכסיס ואטרופוס מייצגות את הגורל. קלותו טווה את חוט החיים, לאכסיס מודדת בזהירות את אורכו ואטרופוס גוזרת אותו אל גורלו. האמנים המשתמשים בחוט הממשי כורכים עצמם גם בחוט המיתולוגי. פעולת הרקמה היא פעולה מדיטטיבית החוזרת על עצמה, דורשת שהייה וריכוז אך גם מעניקה אותם. למחט ייוחסו כוחות מאגיים בגלל יכולתה לחבר בין אלמנטים ולייצר שלם. הטיבטים משתמשים במחט כשהיא פונה אל הגוף מושכים מכוחה אליהם. בהודו המחט מופנית כלפי חוץ, כך שהאנרגיה יוצאת מליבם אל אחרים. באוקראינה המחט שמתחילה את העבודה, היא זו שמסיימת אותה – על מנת שלא תקטע זרימת האנרגיה, וכל שגיאה משאירים מתוך האמונה שאת העבר אי אפשר לשנות.

במחט מתגלמים שני קצוות – הקצה המכיל את החוט והקצה החד. האלימות הכבושה שמגולמת במחט מהדהדת היסטוריה נשית ארוכה. עבודות המחט שימשו כאמצעי להבניית מושג האידיאל הנשי. נשיות וביתיות הפכו להיות שזורות זו בזו. מעמד הרקמה נתפש כשולי ונחות, החלוקה ההיררכית-היסטורית בין אמנות לאומנות שיחקה תפקיד מרכזי בהפיכת העבודה הנשית לשולית. לואיז בורז'ואה אמנית רב תחומית שהשתמשה ברקמה בעבודותיה, מספרת על ילדותה: "כל הנשים בביתי השתמשו במחטים. הוקסמתי מכוחה של המחט ומיכולתה לתקן. מעולם לא ראיתי אותה כאגרסיבית, להבדיל מסיכה". ויליאם בלייק, משורר וצייר אנגלי מהמאה ה-19, מייצר אבחנה בין סיכה למחט: עין המחט 'היא הפתח לשער גן עדן' . בשנים האחרונות עבודת הרקמה הפכה להיות פחות מזוהה עם מגדר מסוים, והדיכוטומיה של אומנות-אומנות התמוססה ובכך הכניסה את הרקמה לשיח האמנות.

ההזמנה לתערוכה היא העבודה של אסתר שניידר. אבירת המחט מגישה בידיה מחט אדומה המושחל בה חוט, בשדה הקרב הנשי, שינוי קנה המידה הופך את המחט לפגיון.המחט נוכחת בתערוכה באופן עקיף, דרך עקבות החוט. ואילו אצל שניידר היא מוצגת לראווה, כשאלה על הנשי והגברי. על מצע רפיה המורכב משתי וערב רוקמת בל שפיר 'ציקדה', חרק הידוע בקולות הצרצור העזים שלו. חוטי הרקמה הזהובים מצטברים לסבך. מתוך הגריד הפרום והשברירי של הרפיה רקמת חוטי הזהב מייצרת נוכחות גופנית\חושנית של הציקדה. דרך עבודת הרקמה הופכת שפיר את הקש לזהב.

חנה שיר מציגה 'יומני קורונה'. פיסות בד אנכיות המתעדות את שגרת חייה בתקופת הקורונה. מתוך מערך מסודר של שורות, המזכירות מחברת בית ספר או לחילופין כתב חרטומים מצרי, אנחנו קוראים פיסות מהיום יום: בישול, טיול עם הכלבה, מפגש עם הבת, מזג האוויר ועוד. הרקמה כשפה עצמאית מתקיימת במקביל לשפה הכתובה. שתי השפות, הרקמה והכתב, נאחזות זו בזו באופן שמצליח לגעת בזמן שחולף. בדים וחפצים בגלגולם הנוכחי הופכים בידיו של איתמר שגיא למפלצות דמיוניות. הצבעוניות הפרועה, שילובי הטקסטורות, החוטים, סוגי הרקמה, כל אלה מצטברים לחוויה טוטאלית. המפלצתי מתמזג עם הילדי, תחושת השחרור והחופש שקיימת ברקמה של שגיא, פורצת מתוך העבודות. האינטנסיביות עומדת לצד צורניות פולחנית והופכת לטוטם אישי. כחלק מעניין מתמשך של ענת דוד ארטמן באמנים מהמאה ה19 היא יוצרת עבודה בהשראת הצייר ההולנדי ג'רורג' הנדריק ברייטנר )מתקופתו של ואן גוך(. החיבור של שני הציורים שהיוו מקור השראה, הופכים לדמות מוכפלת המשקפת רצון בדיאלוג. הצורך לחבר הוא בבסיס העבודה של דוד ארטמן, חיבור הבדים וחיבור אל העבר, שניהם משקפים ניסיון לאחות את תחושת הפירוק הפנימית והחיצונית. הגובלנים שמוצאת טובה לוטן ברחוב הופכים מצע לשיחה עם הצד האחורי של הרקמה. רקמת הגובלן היא רקמה של מילוי קפדני, צורני וצבעוני. הבחירה של לוטן באחורי הקלעים של הרקמה, חושפת את האיזור הנסתר מן העין, הצד הסבוך והכאוטי בו החוטים הם עדות למהלך הרוקם. היא הולכת בעקבות הרקמה ומתערבת באופן שאיננו מוחק, אלא מהדהד את הקיום של שני הצדדים אל יצירה חדשה.

בעבודת החבלים של אורלי עזרן נוצרת אורגניות צורנית וחומרית, שבבסיסה רשת חבלים הנושאת בתוכה את הזמן שחלף. בפעולותיה עזרן מנסה להדק, לחבר, לרקום ולמסגר את הריק. ריבועי הנייר בעבודות של מירית צ'רוינסקי מגדירים את זירת המאבק בין הנוכחות הריאליסטית של קרעי הפרפרים וחוט הרקמה ובין השפה האילמת, הנוזלית והבלתי צפויה של הצבע. הרקמה לוכדת ומעגנת את קרעי הפרפרים, כמו רשת המנסה ללכוד את המעופף, החולף והיפה.

דימוי: אסתר שניידר