כשדופקים את הראש בקיר, הראש נשבר ולא הקיר

דימוי: ליאב מזרחי

כשדופקים את הראש בקיר, הראש נשבר ולא הקיר

عندما نقوم بطرق ألرأس بالحائط ألرأس ينكسر وليس ألحائط

משתתפים   مشاركون: יפתח פלד يِفتخ بيلد צ'יבזה בריטו אובי تشيبيزي بريتو أوبي ליאב מזרחי لياڤ مزرحيיעל רובין ברונר يعيل روبين برونرערן ענבר عيرن عينبر מאיר טאטי مأير تاتي מלכי טסלר مَلكي طيسلر לואיס סולוואי צ'אן لوئيز سولوي تشان עאישה עראר عائشة عرارסיואר ראבוס سوار رابوص צח שיף  تساخ شيف

כשמנסים לעסוק בנושא כמו דמוקרטיה דרך אמנות, נתקלים מהר במחסום בסיסי: דמוקרטיה היא שלטון העם (צמד מילים טעון ובעייתי כשלעצמו), וכל עוד יש אוצר/ת שמתווים דרך, בוחרים את העבודות, וקובעים את סדר הדברים הכללי, התערוכה דומה יותר לדיקטטורה. תערוכה זו חיה במתח הזה, וזו לא אמירה אפולוגטית. היא בדיוק הפורמט המאפשר להציג מבעים של דמוקרטיה, רעיונות העוסקים בדמוקרטיה, אך גם את הבעיה עם שלטון זה, שהרי רבים מחשיבים אותו כאופציה הכי פחות גרועה. אנטוניו גרמשי, ששם התערוכה הוא ציטוט מכתביו, הגדיר את עצמו כפסימיסט בגלל הידע וההשכלה שיש לו, אך אופטימיסט בגלל שביב הרצון שעוד נותר בו. על התווך בין מצבים אלו מדברות העבודות בתערוכה.

דמוקרטיה נושקת גם ליכולתם של פרטים להביע את דעתם, לשנות ולדחוף לשינוי. זוהי במידה מסוימת פנטזיה, שכן בדמוקרטיות כמו היום, יכולתה של הקבוצה להשפיע מוגבל, אולי יותר מאי פעם. פנטזיה זו, כפי שניבטת בעבודות התערוכה, חשובה מאד, ולו כדי לתת שביב של תקווה, מוטיבציה, וסיבה לחיות בצורת ההתארגנות הדמוקרטית, שקיבלנו בירושה מיוון העתיקה, ועיוותנו לחלוטין. תמיד אפשר לשאול – מדוע אנשים משחקים את המשחק? מה יוצא להם מזה? תשובות רבות לכך, אולם הדמוקרטיה איננה שלטון תמים, ועל מנת לשמור על הסדר הקיים, מעורבת גם אינדוקטרינציה, ולכן הפנטזיה המוזכרת לעיל היא גם מסוכנת, מכיוון שהיא מייצרת מצג שווא של בחירה להשתתף בסדר הקיים.

תערוכה זו היא אדווה קטנה של המשבר הפוליטי הארוך שאנחנו מצוים בתוכו (יש שיאמרו שנתיים, יש שיאמרו דור, ויש שיאמרו יובל וירחיקו עד לקום המדינה ולפניה). בתערוכה תחביר עבודות עדינות, פוליטיות, העוסקות במופעים של מאבק על דמוקרטיה מסיבות שונות, במקומות שונים בעולם (עם רוב בייצוג לישראל). העבודות מוסיפות מבט הומוריסטי על מצבנו הפוליטי, מצב הדמוקרטיה שלנו, ומעניקות את האפשרות – דרך הנושאים, צורות העבודה, ובעיקר חומרי העבודה – לראות את האסתטיקה של השבריריות שבחיים המשותפים. האמנים והאמניות המוצגים/ות בתערוכה כמו מספרים על משהו שראו, רגע קטן שלקחו בו חלק, היו עדים לו, אולי הכלי החזק ביותר במחאה פוליטית: העדות.

אוצר: דן אלון
2021