לו ראית אדם בחדרו

אוצרים: דורית רובין אלקנתי , דן אלון

  • תאריך פתיחה: 17.4.21
  • תאריך סיום: 24.5.21
  • שיח גלריה: 8.5.21
לו ראית אדם בחדרו

אמנים/אמניות: ענת מעוז ז"ל, אריאלה פדן, אבישי פלטק, עדו בראל, יהודית לוין,
סלי קריסטל, ערן ענבר, ליאור שטיינר, ציבי גבע, שי אזולאי, רותי סלע, רותי הלביץ- כהן, אורי שכנר

אוצרים: דורית רובין אלקנתי , דן אלון

הכמיהה לחיים מכילה בתוכה הדחקה עמוקה אודות סיומם. ישנם אלו המעדיפים להתמודד עם עובדת סיום החיים, יום יום, שעה שעה. ישנם מי שבוחרים לדחות אפשרות זו ולדחוק אותה לקצה. ישנם אלו המעדיפים להתרחק ממחשבות עליה (למשל באמצעות אמונה בגלגולי נשמות או אסקפיזם).

בין אם חושבים על המוות או מתעלמים ממנו, הוא כאן ונוכח.
הכמיהה לחיים טומנת בחובה את ראיית היש, הכאן והעכשיו.
את הרצון לעשות כמיטב יכולתנו, להשיג עוד דבר מה, להשתפר כאנשים, להניע תהליך חיובי בפן האישי והחברתי/ציבורי. יש בכמיהה משהו נוגה, חסר סיכוי כמעט, ריזומטי, מקסים, מעורר תקווה. בעיקר אנושי.
העבודות בתערוכה זו נעות בין תפיסות אלו, ויציגו פרשנויות פואטיות, חשופות, ומהורהרות אודות האסתטיקה של הכמיהה. עבודותיה של ענת מעוז ז"ל היוו את המוטיבציה הראשונית לתערוכה והן עוברות כחוט השני בין האמנים/אמניות המרכיבים אותה. באחת מרשימותיה כתבה מעוז כי האמנות עבורה הייתה "לצאת אל החופש האינסופי ולהרגיש בו הכי כלוא ". משפט זה מעיד יותר מכל על מקומה וכוחה של האמנות בחייה, כאלמנט הישרדותי, כזה המעניק חיים, בסיטואציה מאתגרת ואולי בלתי אפשרית. מעוז, שנאבקה במחלת הסרטן במשך שנים ארוכות, ניסתה לשחרר את עצמה ולבטא את כמיהתה לחיים, באמצעות יצירה וציור. עבודותיה עוסקות באלמנטים דומסטיים ויום- יומיים )מרהיטים ועד טיולים בטבע (אולם מבט שני מראה רבדים נוספים, של רגעים אינטימיים הטומנים בחובם השתוקקות גדולה להיות במקום אחר, לחיות חיים אחרים.

מבחר עבודותיה של מעוז, שהייתה חברה טובה של שנינו, עוסקות בתשוקה "לעוף רחוק" - כאמנית, כאישה, כאשת משפחה. אנו מזמינים את הצופים והצופות להביט בכל דימוי ביתי "רגיל" המופיע בתערוכה, כעדות האומרת "אני כאן, חיה ובועטת", ממנטו מורי קלאסי, בשפתה הציורית העדינה, הפיוטית והמפוכחת של ענת מעוז.

אריאלה פדן מציגה יצירה חדשה, חלק מסדרת עבודות שנעשו לאחר מות אמה, הבודקות את מושג הזיכרון. עבודה זו נעשתה משאריות של טפטים שעטפו את קירות בית ילדותה בתקופות שונות, וקולפו בזו אחר זו, מתוך צורך אובססיבי להבין את העבר ולחשוף את סודות המשפחה.

אבישי פלטק מציג עבודה מוקדמת, כשהזמן שעבר מאז יצירתה מעמיק את משמעותה. זיכרונו של אדם שהלך לעולמו לפני שנים רבות, יכול לתעתע. הוא עלול להצטמצם לסיפורים מועטים, תמונות בודדות, וזיכרונות ספק סיפורים ספק מציאותיים. פלטק מציג דיוקן של אמו המנוחה, שנפטרה כשהיה ילד. מה בדיוק הוא זוכר ממנה ומה תפקיד הציור במשוואה זו?

רותי סלע מציגה שני סרטים קצרצרים: "צעדים" בו היא רוקדת שילוב של פלמנקו וסטפס כשרגליה עומדות בסכנת פציעה, ו"חיבוקים" בו היא מבקשת חיבוקים מהעוברים והשבים בירושלים. בשתי עבודותיה יש ליבידו חזק שעומד מול נסיבות שאינן לטובתה, והיא משתמשת במצלמה כדי להתקרב להשגת מטרותיה.

בעבודה אשר מציג שי אזולאי מובעת הכמיהה כהתרחשות בטבע. אדם העומד בגפו אל מול המרחבים ויוצר, באמצעות תנועת יד באוויר הפתוח, ניצוץ ההופך לרישום.
בדומה לציוריו הרבים האחרים, גם כאן מתקיימת מעין פעולת מדיטציה שנרשמה בעולמות עליונים. החיבור הבסיסי ביותר בין האדם לאיתני הטבע, באקט שכולו חדווה ילדית, פשוטה ומלאת תקווה.

רותי הלביץ- כהן מציגה את העבודה "חמלה". העבודה היא חלק מסדרת עבודות הנוגעות במות אמה של הלביץ- כהן, שנפטרה זמן קצר קודם לכן. בעבודה זו מוצגות דמויות מטושטשות, כמו גם זוג ידיים מושטות, ספק משוועות לעזרה, ספק מבקשות לחבק, לתפוס ולאחוז במעין זיכרון או חלום המאיים להתפוגג, או שמא
משחררות לחופשי?

אורי שכנר מציג ציור מורכב, המכיל רומנטיקה ומצד שני את הפוליטיקה של הנופים הישראליים. הציור מבוסס על זיכרון האמן מהתקופה שבה לימד ציור במכללת עמק יזרעאל, והפרטים שנכרתו בזכרונו - הדקל השולט על הסביבה, הטיולים שערך בטבע והחיבור לצמחיה, לנופים ולמטען ההיסטורי של אותם מרחבים.

יהודית לוין מציגה עבודה משנת 1995" אני והאפיפיור", חלק מסדרת עבודות באותה תקופה היא החלה לצייר אישה על פורמט מלבן צר מוארך דמוי קבר. ציור זה נוצר כחלק מתהליך אבלות מאוחרת ופרידה מאחיה הטייס שנהרג בילדותה. היא החלה לציי ר דמות נשית המתרוממת מהקבר, עוברת מטמורפוזה ממצב בקשה לעזרה, לאישה המתחברת למהותה.

ערן ענבר מציג רקמות בעבודת יד, אשר מעבר לדימויים הביתיים ( הן בתוכן והן בחומריות ) מזכירות גם כמו עיזבון, פריטים עדינים אשר נמצאו בביתו של מת, מאובק, בודד, כמעט נשכח, ואשר ניצולו מתהומות הנשייה. הדמות המדומיינת אשר פריטים אלו היו שייכים לה, היתה אירונית, מתוחכמת, וחזקה.

ציבי גבע מציג עבודה מסדרת הציפורים, כשהציפור הכלואה בקופסה, מסמלת לא רק את האייקון הפוליטי הרווח והמתוחכם של גבע, אלא גם רצון עז לחופש, טיולים חסרי גבולות גיאוגרפיים, מעוף ושחרור אין סופי. העבודה גם מציגה פרדוקס עצוב, בשל היותה קפואה בזמן, רישום מייצג רגע, וככזאת היא יותר פוטנציאל מאשר שחרור ממומש.

סלי קריסטל מציגה הומאז' לעבודותיה של מעוז) ציור המחברת על גבי מגירה) ועוסקת בפן הפורמליסטי/רגשי של הקודים החזותיים שלה. דף המחברת המצוירת של ענת, מקבלת התייחסות פואטית- שירית באמצעות פרשנות אוורירית כרקמה, על מנת לחקור את צמצום המהלך למינימום האפשרי, השברירי ביותר, ועם זאת לשמור על היותו טעון ומלנכולי.

עדו בר-אל מציג עבודת רדי מייד, כחלק מסדרת העבודות הגדולה עליה עבד בשנים האחרונות. רדי מייד, חפץ עץ מצוי, מקבל בהתייחסות מדויקת ומינימלית רובד נוסף של הומור שחור והזרה, והופך אותו לאובייקט של תשוקה.

ליאור שטיינר מציגה עבודת ציור אקספריסיבית, כמעט דיוקן נגדי לעבודתו של אבישי פלטק המופיעה בתערוכה. דמות אישה משוכלת ידיים, כפות ידיה נראות כעולות באש, ואצבעותיה מחוברות - כמעט לא ברור כמה אצבעות יש לה, וידיה הופכות לאחת. אולם מבטה המישיר עיניים עם הצופים/צופות - מעביר מסר של
עוצמה, חוזק, של חיים. היא לא נותנת לאף אתגר פיזי, חזק ככל שיהיה, להשפיל מבט.
מעבר לעובדה שהעבודות מתחברות לכדי תלכיד המזכיר אסופה מסלון ביתי, וההקשרים בין העבודות של המשתתפים לבין עבודותיה של ענת מעוז - הן בתוכן (לדוגמה עבודות רקמה המזכירות את ציורי הסלון של מעוז) והן בצורה )לדוגמה עבודות המצויות בתוך קופסה או מתייחסות אליה/אלמנט עץ, המזכירים את הציור על המגירה הביתית של מעוז).

כל המשתתפים היו חברים שלה או מורים שלה במשך השנים, וככזו התערוכה מציגה כמיהה להמשכיותה של ענת כאמנית וכאישה, כחברה וכחולמת, ומייצגת אהבה רבה וגעגועים אליה.

דורית רובין-אלקנתי, דן אלון
2021

רוצים להשאר מעודכנים בתערוכות הבאות?

מלאו פרטים ותשארו מעודכנים בסדנאות הקרובות במרכז ארטורה