Don’t look back in anger

תערוכה קבוצתית

משתתפים: נאוה אוזן, נועה גרוס, הני חטיב, יעל פלדמן שביט, הדר ראובן, מור שמושקוביץ

מקורו של הביטוי "הבט לאחור בכאב", נגזר מפירושה הלטיני של המילה נוסטלגיה. המונח בנוי מהמילה נוסטוס, שמשמעותה שיבה הביתה, ומהמילה אלגוס, שפירושה כאב, והוא מרמז
על דבר מה שהיה טוב בעבר, אך השתבש מן היסוד ועל הכמיהה לחזור אחורה, "לתקנו" ולהתחיל הכל מחדש.
"יש ציור של פול קלה הנקרא מלאך ההיסטוריה… מופיע בו מלאך, הנראה כמחשב להתרחק מהדבר בו הוא בוהה…. הוא מפנה את פניו אל העבר. מה שלנו נדמה כשרשרת של מאורעות,
נראה בעיניו כקטסטרופה יחידה, כזו אשר אינה חדלה מלערום הריסות על הריסות ולהשליכן למרגלותיו."
)מתוך "מלאך ההיסטוריה"/וולטר בנימין (המבט הרטרוספקטיבי – המבט לאחור – מגלם בתוכו את המורכבות שטבועה באופן בו אנו תופסים את יחסי הגומלין שבין העבר להווה. 

בתערוכה anger in back look t'Don מתאפשרת הצצה אל אספקטים שונים של מבט זה: מבט נוסטלגי, ביקורתי, היסטורי, וקמאי, זאת מתוך הבנה שבין אם הרגש המלווה את האקט הסימבולי של הפניית המבט לאחור הינו כאב, כעס או השלמה זהו רגע מכונן שמגדיר אותנו רגשית ותרבותית.
התנשמת של הדר ראובן מצויירת כאשר היא מביטה לאחור, כמו נמצאת בדריכות וחקר מתמיד של הסביבה. במבטה הנוקב היא מחפשת כל פרט שעלול לערער על הישרדותה, עם רגישות חושית מוגברת שטמונה בה מהתפתחותה האבולוציונית. תחושת הסכנה והאפלוליות באים לידי ביטוי גם בציורי היער. השורשים בעבודתה מייצגים את העבר, הם הבסיס שממנו הכל התחיל – משם הרי צמח היער כולו. העבודה ״אוסף פרטי״ מציגה חלקי יער שמויינו והונחו על שטיח. 

אוסף השורשים מנסה להיאחז בשרידים, לשחזר את חווית היער ולהעתיקה מהמרחב הטבעי, אל תוך המרחב הפרטי.
בעבודת הוידאו "חורבות" של נועה גרוס מתועדת האמנית כשהיא כותבת/קוצרת בשדה חיטה את המילה חורבות באמצעות חרמש מוטורי. ברקע מתנגן מארש צבאי הנקרא "הצדעה לשלום" אך הוא מתנגן בהילוך איטי. האותיות מתגלות אחת אחרי השנייה כאשר רק בסוף ניתן לקרוא את כל המילה בשלמותה. בעבודה זו מצביעה האמנית על הפער שבין הכוונות ההיסטוריות מראשית דרכה של המדינה, למה שקורה בה בפועל כיום. שדה החיטה מייצג את החלום האידילי, ארץ ישראל היפה, החקלאית, הפסטורלית. דרך פעולת ה"קציר" שאינה מניבה שפע וביכורים אלא מייצרת הרס, מבקרת האמנית ומבכה על מצבה של המדינה בהווה. פעולת השחזור (enactment- re )בעבודתם של נאוה אוזן והני חטיב, מקיימת בתוכה את המבט הרטרוספקטיבי. עבודתם "Rainforest "משחזרת ומביאה להווה את העבודה האייקונית, בשם זה, שפיתח דייויד טיודור במהלך שנות השישים והשבעים. זהו מיצב סאונד פיסולי במרכזו אובייקט תלוי מהתקרה, העשוי מפלטות סאג׳. צלילי פס הקול המולחן מרעידים את המיתרים והפסל הופך כולו לתיבת תהודה. הסאונד הבוקע מתוך הפסל מורגש כתחושה פיזית וגופנית כאשר נוגעים בו. המבט לאחור קיים כאן גם בפעולת השחזור עצמה אך גם במימד האישי, דרך התייחסות האמנים למסורות עליהן גדלו.

בעבודה "מתן" של מור שמושקוביץ, מצולם תינוק בן יומו השוכב בעיניים עצומות בתוך קערה על שידת עץ ישנה. המבט הוא של אימו הצלמת המתעדת אותו, ושלנו הצופים המתבוננים בו.
בעבודה שזורים שלושת מימדי הזמן. התצלום, הוא פיסת זכרון מהעבר, שריד הלקוח מן המציאות, שכבר לא ניתן לחזור אליו. אך בו בעת הוא גם מייצג את ההווה החולף. מבטנו אל התינוק השוכב, הוא כמו מבט אל עבר העתיד לבוא. בעבודת הוידאו של יעל פלדמן שביט "Goodbye "מוצג רגע מלודרמטי זעיר, המורכב כולו מקלישאות קולנועיות: דמות אישה במכונית נוסעת, טיפות של גשם, מבטה המצועף ומחוות ידה שנוגעת בחלון כמו נוגעת במסך. זהו רגע של פרידה שלא מתממשת וחוזרת שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. נוסטלגיה מדומה זו, היא רגע אוניברסלי של סיום המתעקש להישאר חקוק בזמן הווה ובזיכרון.